ההשתוקקות לאי השתוקקות

פעמים רבות בחיינו אנו מונעים מרצון.  ויש בזה מן הטוב.
הרי אחרת לא ננוע, לא נתקדם, לא נחפש.
אך יש מן הפעמים שהרצון עובר את גבול הדק שמפריד בין רצון להשתוקקות. והשתוקקות עלולה לשתק, לעצור את התנועה.

ההבדל בין הרצון להשתוקקות מונח במיקום התודעה והמירכוז שלה. כשאני עושה דברים מרצוני אני במקום המדויק לי, במידה המותאמת לי.
פועלת מתוך קשב המוביל להתכנסות.
וזה מוביל למודעות וקבלה של המקום שבו אני, גופי ותודעתי מצויים בו.

כשאני נעה מתוך השתוקקות אינני עסוקה במידה המדויקת לי ו/או במקומי הנוכחי.
אלא, באיפה הייתי רוצה להיות.
ואז אינני בהתכנסות.
אינני בקשב ואינני יכולה להיות בקבלה או במודעות.

(עלי להוסיף כאן סייג קטן: יש רגעים בהם ניתן לצפות בעצמנו ולהיות מודעים כי אנו לא בקשב  ולא במודעות. להיות  במודעות על חוסר המודעות שלנו, ולקבל זאת באותה הנשימה)

כשאיני במודעות וקבלה, באופן מידי עולות תנודות: תסכול, אכזבה, שיפוטיות, ערגה, חרדה, תקווה ועוד.
זיכרונות מהפעם ההיא וצפייה לפעם הבאה.
תנודות אלו אינן מקדמות את התודעה.
אינן מקדמות את התנועה כי הן אינן אלא, אשליה.

השתוקקות לאי השתוקקות

להיות במקום של השתוקקות לאי השתוקקות היא חלק מהדרך.
הרי אנו לא יכולים להתחיל בסוף. ההכרה כי יש בתודעתנו את המקום הזה הוא עוד צעד בדרך לניקוי והשקטת התודעה מאותם התנודות.
תהליך שלוקח זמן ארוך וממושך.

ביוגה סוטרות של פטנגלי בסוטרה 1.12 נכתב "הגבלת תנודות אלו מתאפשר על ידי תרגול ואי השתוקקות".
כאשר האי השתוקקות היא בעצם הפנמת השליטה על התנודות עצמן.

ובבהווגד גיטא אומר קרישנה לארג'ונה כי "העשייה היא לשם העשייה לא לשם פירות הפעולה" .

לאלו החיים רחוק במנזר, בהימלאה, בהרים, במדבר, רחוק מאינטראקציה אנושית, רחוק מהחומר ומהחיים הגשמיים שלנו, קל לדבר על אי השתוקקות.
העבודה האמיתית היא כאן.
בין שלל אתגרי החיים שלנו.
הרי לא יעלה על הדעת שנחייה באי צמידות לילדינו.
לא יעלה על הדעת שנפרוש מחיי הנוחות שמציע לנו העולם הזה.

בזן נאמר כי המדיטציה הטובה ביותר מתרחשת על גשר סואן.
דווקא בחיים הללו ננסה למצוא את האי צמידות שלנו.
קטנה כגדולה.
כל אחד ואחת במקום שלהם; זה מהחומר, זה מהמחשבה, זה ממהנהג האחד וההוא מהמנהג השני.
לכולנו יש את האי צמידויות שלנו, הכובלים אותנו, מקרקעים אותנו ולא מאפשרים לנו לנוע, להתקדם.
עלינו לכנס את המבט פנימה, להקשיב, להיות מודעים למקומות בהם אנו נצמדים, משתוקקים.
לקבל את אותם מקומות ולהתבונן;
האם אנחנו יכולים להרפות?
האם ניסינו אי פעם להרפות?
יתכן ונוכל לשחרר סיב אחרי סיב עד שפתאום נשים לב שאנחנו כבר לא תלויים על חבל דקיק או עבה ככל שהיה, אלא נגלה שאנחנו חופשים.

חג פסח שמח שחרור נעים