תודעה שיפוטית, כזו שמונעת מזכרונות עבר, מרגשות או מתנודות שונות אינה יכולה לראות את המציאות כפי שהיא.

תודעה שיפוטית היא תודעה שבה אנו רואים את המציאות וקובעים לגביה דעה:
כן, לא טוב או רע.
ברגע שקבענו דעה חרצנו את גורל הסיטואציה.
זה אחד מהדברים שהיוגה מנסה ללמד ולעבוד עליהם:

כיצד לראות את המציאות כפי שהיא ולא דרך משקפי המחשבות והזכרונות שלנו.

הודו 2001.

נסעתי לטיול לכמה חודשים. בתאילנד איבדתי את אחת מהנעליים שלי. לא נורא, גם ככה הייתי כל היום עם כפכפים.

טילנו בהודו ובאחד הכפרים בצפון תוכנן טיול לאחד ההרים.
טיפוס. סוג של טרק.
מה לי ולטרק?!
אין לי בכלל נעלים…
קר שם למעלה נורא…
מישהי השאילה לי סנדלים, לקחתי זוג גרביים וחולצה ארוכה ויצאתי לכבוש הר.
עד היום, למעלה מ 21 שנה אחרי! זכורה לי תחושת ההתמלאות כשהגענו למעלה.
זכורה לי בבהירות ההבנה שיכולתי לוותר,
להיכנע לכל אחת מהסיבות שאמרתי לעצמי למה אני לא מצטרפת.
היה קר והיה נהדר.

כמה פעמים אנחנו שופטים סיטואציה?

לא נותנים לה הזדמנות.
כמה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים?
אבל אנחנו לא יודעים.
כמה פעמים אנחנו נותנים למחשבות שלנו להוביל אותנו?

כל אלו הם תודעה שיפוטית.

מצב שבו התודעה שלנו שופטת סיטואציה:
בעצם מחליטה מראש האם היא טובה או רעה,
האם חיובית או שלילית?
התודעה שלנו זקוקה להגדרות הללו.
כך אנחנו מקטרגים את העולם וקל לנו להתנהל בתוכו.
אחרת זה היה דורש מאיתנו התבוננות מעמיקה כל פעם מחדש על המתרחש.
להתבונן ולנהוג לפי המתרחש.
באופן המדויק לאותה הסיטואציה.
זו עבודה קשה.
אך זו ה-עבודה.
זה התהליך שהיוגה מזמן לנו.
תהליך של התבוננות, קשב, דיוק.
של לראות את המציאות כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים או דרך המחשבות שלנו.
בתמונה-

אני , הסנדלים, הנעליים והנוף

לא לוותר לעצמנו
אם הייתי מוותרת לעצמי הייתה מתפספסת התחושה