סוטרה זו חשובה ובה מוצגים שני מושגים חדשים: אביאסה ו-ואיראגיה.
בסוטרות הקודמות, פטנג'לי הציג את מטרת היוגה- השקטת התנודות.
ואז הציג מה יקרה כשנשקיט את התנודות. והציג מהן בכלל התנודות.
כאן, בסוטרה 1.12, מציג איך לייצר את ההשקטה הזו.
פטג'לי אומר כאן, כי הגבלת התנודות (ושוב אולי השקטה?! או ריסון?! או כל אלו יחד?!) מתאפשרת על ידי עשייה לצד הרפייה.
אין בכוונתו של פטנג'לי לעשייה של אסאנות, אלא לתרגול באופן כללי.
ואכן מניסיוני, אני יכולה לומר כי התרגול של מדיטציה ושל הפניית המבט פנימה. מן החוץ, אל המתרחש אצלנו, הוא שמאפשר יצירת שליטה בתנודות התודעה.
אך לפי פטנג'לי, תרגול זה אינו מספק לבדו.
יש לשלב בתרגול זה את מוטיב האי השתוקקות.
אני יכולה להיות במצב מתבונן, מופנה פנימה, ערנית ומודעת אך מלאת השתוקקות.
ומרוב ההשתוקקות, לא להיות נוכחות במלואי במתרחש מעבר לתנודה המתקיימת, זה עתה בתודעה שלי.
זהו בעצם מקום של חוסר קבלה. יש רצון למשהו אחר.
להיות בנוכחות אחרת, במקום אחר, בהוויה אחרת. וכבר זה לכשעצמו מייצר תנודות.
האי השתוקקות זהו מצב מאוד מתקדם בתרגול. וגם הוא לכשעצמו זהו תהליך בעל מספר שלבים ורמות.
השלב הראשון שלנו הוא שלב בו המודעות.
כלומר, להיות מודעים בכלל להשתוקקויות השונות שעולות אצלנו.
בשלב זה יש להתבונן בהשתוקקויות שעולות. סוג של אביאסה; עשייה, אימון.
מהן ההתשוקקויות?
מה עוצמתן?
האם טבען לחלוף?
הן חוזרות על עצמן?
האם הן מייצרות רגש או תגובה? ועוד ועוד..
ההשתוקקות יכולה לייצר תנודה, יכולה לייצר תגובה. או לא.
הכל שאלה של מידת השליטה שלנו בתנודות ובתגובות שעולות כתוצאה מהתנודות.
ובנוסף, כשאנו מבינים טוב יותר את התנודות: האיכות והמקור שלהן, ומבינים את טבען האמיתי, כי הן ברות חלוף, יותר קל לנו להרפות מהן.
אום
