מכירים את זה שיש איזה אירוע שהשתרש בכם?
שהחוויה מאותו אירוע ממש חיה בתוככם ואתם יכולים לשחזר אותה ?!
אז יש לי אחד כזה שמלווה אותי;
מזכיר לי שיוגה ושקט הולכים יחד ומלווים אותי בדרך הזו
מאז 1996
אני מתרגלת
יוגה. ובכל אותם שנים אני משננת שוב ושוב מנטרה לעצמי ולתלמידים שלי שיש להרפות בתרגול.
ומתוך ההרפייה תגיע העוצמה.
מתוך ההרפייה יגיע השקט.
ומאז שנולדו לי ילדים אני מבינה כי הם המורים הכי דומיננטים שלי.
באותו מקרה שהשתרש בי, ביקרנו בגן שעשועים.
בעודי יושבת, מתבוננת בהם עולים, יורדים, מטפסים, קופצים.
הבן הגדול שלי, אומרי, שהוא שילוב בין קוף לחתול ביכולות הטיפוס והאתלטיקה שלו, צועק לי בעודו תלוי על המתקן שבתמונה, על המוט העליון שלו, 'אמא אני מחליק'.
אני קמה, ניגשת בהליכה מהירה.
לא כל כך ברור לי מה אני אעשה, כי המתקן גבוה.
אני מושיטה ידיים לנסות לתפוס אותו אבל מצליחה רק לגעת לו בקרסוליים.
והוא מרגיש את מגע הידיים שלי ועוזב. מתוך אמון שלם באמא, שתתפוס אותו.
הוא נפל.
נפילה חזקה.
על עמוד השדרה ואז מכה בראש.
ואז בכי. כמובן… ואני לא יכול לנשום.
ואני, שלא כהרגלי. די רגועה. מרגיעה.
מסבירה שזו הייתה מכה חזקה. מאוד חזקה.
ותוך זמן קצר הכל, כמעט נרגע.
הכל נגמר בנס. שום דבר לא נשבר. כאב ראש קטן ומעט עייפות שחלפה לבדה.
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב"
בלילה שאחרי כמעט ולא ישנו.
הוא כל הזמן התעורר. לא כי כאב לו. כי הראש שלו היה מלא מחשבות.
וגם שלי אני מודה.
מה היה התפקיד שלי כאן? הרי היה שם נס. זה ברור לי. זה יכל היה להיגמר כל כך רע.
ובמשך כל אותו יום, ובמשך הלילה שאחרי
ובמשך המדיטציה ובזמן ההרפייה שאחרי אותו מקרה כל הזמן עלה לי הפרצוף שלו ברגע הנפילה.
פרצוף המום.
הוא ציפה שאני אתפוס אותו. הוא הרגיש אותי נוגעת בו ולא הבין איך לא תפסתי אותו.
