הדעה כלפי אביזרי יוגה נעה מהימנעות מוחלטת בכוונה, עד לתרגול שכולו נשען על האביזרים.
ישנן גישות ששוללות לגמרי את השימוש באביזרי יוגה,
בטוענה כי כל אחד עושה עם הגוף שלו כפי יכולתו. וכי אביזרי יוגה למיניהם;
כמו חגורה, כסא, קוביה, שמיכות וכו' רק לוקחים את המתרגל
למקומות אליהם הוא לא אמור להגיע.
כלומר- אם לא הצלחת בכוחות עצמך, אל תעשה.
ויש בכך הרבה מן הנכון.
אני רואה הרבה תלמידים שכשיש אביזר הם הולכים מעבר ליכולת.
וללא האביזר מתרחש יותר דיוק.
לעומת זאת, יש כידוע גישות שלא זזות בלי האביזרים.
גישות אלו טוענות כי יש להתאים את היוגה לתלמיד ולכן עדיף להרים את הרצפה (כלומר להשתמש בקוביה) ולא לכופף את הברכיים למשל.
האמת כנראה מצויה איפה שהוא בין שני הקטבים הללו (כמו תמיד, לא?!).
מקור אביזרי היוגה
אביזרי יוגה המוכרים בתרגול היוגה כיום הם סוג של התאמות של התנוחות.
התאמות שהחלו בשנות ה 40 של המאה הקודמת בזמן המנדט הבריטי בהודו.
בתקופה ההיא רצה ב.ק.ס איינגר ז"ל, ללמד את הבריטים שהיו אז בהודו, יוגה.
גופם של הבריטים כמו לא היה גמיש וחזק כמו של ההודים ולכן איינגר היה צריך טקטיקה אחרת מזו קרישנה מצ'אריה,
המורה שלו שלימד אותו. הוא פיתח את האביזרים המוכרים לכולנו או רובנו, בתרגול.
והם נפלאים!
ושימושים!
ועוזרים המון בעת הצורך!
במיוחד לנוכח פציעות, כאבים, כשיש מצב של חוסר בגוף כמו; חולשה, דלקת, קוצר בשריר מסוים וכו'.
האביזרים מאפשרים דיוק בתנוחות בצורה מדהימה.
הם מאפשרים התארכות במקומות מסוימים שבלעדיהם לא נגיע אליהם.
ולעיתים בזכותם ניתן לתרגל תנוחה מסוימת שבלעדיהם לא היה ניתן;
כמו למשל גשר עם קוביות מתחת לכפות ידיים. עבור המון תלמידים הוריאציה הזו פתאום מאפשרת לעלות לתנוחה.
או לשבת במדיטציה. שללא הגבהה עבור תלמידים רבים זה קשה עד בלתי אפשרי.
אז האם היה עדיף לומר לאותם תלמידים- שחררו.
אל תשבו במדיטציה לבינתיים. כשהגוף יהיה בשל לכך; שתכולו לשבת ישיבה מזרחית, ולזקוף את הגב, רק אז תשבו. נראה לי שלא…
משמעות אביזרי יוגה;
נראה אם כך, כי אביזירי היוגה הם הכרחיים במידה מסוימת כשבאים לתרגל יוגה בתרבות המערבית.
אגב- גם מזרון יוגה הוא אביזר. נדון על כך בפעם אחרת.
אבל- כמו כל אביזר, תמיכה, עזרה שנועדה להקל ולקדם אותנו, עלינו לבדוק מעת לעת האם הוא מיותר?!
האם מתקיימת התקשרות-attachment לאביזר מעצם היותו?
או שאכן בלתי אפשרי לתרגל בלעדיו?!
אני זורקת אתכם כאן לשתי שאלות פילוספיות שניתן להרהר בהן לנוכח כך;
הראשונה בהיבט של התרגול עצמו-
האם בכלל מהות התרגול היא להצליח שאנחנו עושים שימוש באביזרים?
ואם אנחנו מבינים שמהות התרגול היא לא להצליח אלא להיות נוכחים ומתבוננים,
אז מה העניין עם האמבציה להצליח או להגיע? לשם מה אביזר?
אז לא אגיע עם הידיים. כפרה! נשמתי, התבוננתי, התרחבתי, התארכתי.
לשם מה באמת האביזר?!
השניה- היא דווקא מעבר למזרון.
לביטוי שיש בעייני למהות האביזר וההקבלה של האביזר לאושר.
נדמה לפעמים, כי בלי חגורה, קוביה או שמיכה לא ניתן לתרגל.
כפי שנדמה לנו לפעמים שללא כסף, פריט מסוים, חוויה מסוימת וכו' לא נהיה מאושרים.
הרי ברור לכולנו שניתן לתרגל ולהיות במצב מתבונן, שקט ועילאי ללא החגורה.
ואפילו ללא המזרון שלנו.
ועל אותו משקל- אין לנו צורך במשהו מעולם החומר כדי להיות מאושרים.
האושר האמיתי על פי היוגה, הוא חוויה פנימית שאינה מושפעת מדבר אלא רק מעצם היותנו.
