קבלת השכול מתוך הבנת הנשמה והאמונה על פי התורות השונות
הבנת מהי הנשמה והאמונה אלו שני דברים שיכולים להקל ולו במעט על הימים הקשים הללו. ימים שעטופים באנרגיה קשה של אובדן.
אנרגיה שקשה להתעלם ממנה בימים הללו שבין יום הזיכרון לשואה ליום העצמאות.
כמובן יש צורך לזהות את האנרגיה הזו כדי לשים לב אליה.
יתכן שאני, כבת למשפחה של ניצולי שואה ובת למשפחה שכולה (דוד שלי נהרג בשירותו הצבאי מפיצוץ) מרגישה את הכובד של הימים הללו יותר מאחרים. יש שיחושו שהם עייפים (חוסר אנרגיה), יש שיחושו שהם כעוסים או לא במצב רוח הרגיל שלהם (שינוי באנרגיה) ויש כמובן את אלו שלא יושפעו מן הסביבה שלהם כי הרגישות שלהם עוד לא מספיק מעודנת.
חלקכם מכירים אותי ממש טוב,
חלקכם תלמידיי ליוגה ומכירים אותי לרוב ממסגרת הסטודיו
וחלקכם לא מכירים אותי כלל, פרט למה שמתרחש כאן.
ולפני שאציג את הדיון בנושא הנשמה והאמונה בעיתות של שכול אני מרגישה צורך לספר רגע משהו על עצמי; מודה שלא עושה את זה בכלל. אבל כאן מרגישה צורך להגיד לכל הספקנים במידת מה – אני כן מבינה את הכאב. חוויתי אותו. הדברים באים מתוך ניסיון חיי וחקירה אישית.
חוויתי מוות של אנשים קרובים בחיי. חייתי בתוך אנרגיה של מוות ואובדן ומתוך החשיפה הרבה שלי לכך בגיל צעיר התחיל אצלי החיפוש; התחלתי מקהלת. ואסיים בו גם.
המשכתי לתוך תורות ופילוסופיות שונות המציגות דרכי הבנה שונות למוות.
אני חייבת לציין ולומר כי הימים שבין יום השואה ויום העצמאות אינם דומים לימי שכול רגילים.
המוות של אלו לא היה כמוות של אדם שנפטר בשיבה טובה ועדיין יש בהם מן הדמיון והוא האובדן.
ההתנגדות של התודעה
נושא המוות וההתייחסויות השונות תמיד מעלה התנגדות. אין בפי לומר דעה זו או אחרת.
נסו לרכך את ההתנגדויות הללו. אין בכוונתי לשכנע אתכם כי זה או אחר צודקים.
אני מציגה את הדעות השונות כדי למצוא את המכנה המשותף בינהם. בתקווה שמכנה משותף זה יאפשר לנו הבנה. הבנה שתתן לנו שקט.
הנשמה והאמונה
נתחיל בסיפור מן הבודהיזם על אישה, שאיבדה את בנה. היא הלכה אל בודהא (פירוש שמו הוא 'המואר') וביקשה שיעזור לה להחזיר את בנה.
בודהא חשב והסכים. אמר לה כך: לכי לכל בית בכפר. חפשי והביאי לי גרגר אפונה ממשפחה אשר לא חוותה שכול.
האישה הלכה, חדורת מוטיבציה. עברה מבית לבית. ולא מצאה. לא היה בית אחד בו לא חוו שכול מדרגה ראשונה, שנייה או שלישית.
סיפור זה בא להציג כי מוות באופן הכי פשוט וישר, הוא חלק מהחיים.
חלק קשה. קשה מנשוא, קשה לעיכול, קשה להרפייה. החלק הכי קשה. ההשתוקקות הכי גדולה שלנו- לגבינו ולגבי יקירנו. הצורך לשמר את החיים.
ביוגה סוטרות בסוטרה 2.9 כתוב כי הרצון לחיים הוא המעודן ביותר וכי גם לחכמים ביותר קשה להשתחרר ממנו. אז אחת כמה וכמה לאלו שרק התחילו את הדרך (גם 20 או 30 שנה זו רק התחלת הדרך )
אני מנסה לבחון את חקירת ההתייחסות השונה לנושא המוות בתורות ובפילוסופיות השונות. לא מתוך מטרה להבין מה אמת ומה לא, אלא כדי למצוא מכנה משותף, קווי דימיון החוזרים על עצמם.
נושא זה מעורר הרבה התנגדות
טמועים בנו קווי מחשבה מאוד מסוימים. לעיתים כשאנו פוגשים קו מחשבה אחר אנו מיד נסגרים ואף שוללים. נסו להימנע מכך. נסו להישאר עם אוזניים פקוחות , תודעה מתבוננת ולב פתוח.
הנשמה
נראה כי בתרבויות שונות ההתייחסות לנושא הנשמה ומחזוריות החיים דומה:
פרידריך ניטשה בספרו 'המדע העליז' הציג את רעיון החזרה הנצחית: (קטע 341) " חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין-ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין-שיעור וגדול לאין-מידה, בעל כורחך ישוב וירחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר"
קטע זה המתואר כאן דומה מאוד לתיאור מחזור הגלגולים האינסופי המתואר בתורות המזרח השונות. אך לא רק; גם במגילת קהלת מוצגת רמיזה להתייחסות זאת דרך תיאורים שונים:
כלומר, בעצם תורות ופילוסופיות שונות מציגות עקרון דומה להבנת בסיס הקיום שלנו- החזרתיות. או חוסר המוות של הנשמה.
אלבר קאמי אמר כי ברגע שהאדם מודע למעגליות הזו הוא מאבד את המוטיבציה- החיים נהיים חסרי תכלית עבורו.
ואילו לפי הפילוסופיה של היוגה,גורם הסבל הגדול ביותר הוא חוסר בידע נכון (א-וידייה) (סוטרה 2.4 בסוטרות של פטנג'לי) .
כלומר, אי הידיעה כי קיימת מחזוריות שכזו. המחשבה כי במות הגוף מסתיים המסע של הנשמה בעולם הוא שמייצר סבל.
בתרבות המערבית אנו מפרשים מוות כחידלון.
כסיום החיים באופן המוכר לנו.
ההתייחסות המערבית למוות על פי התפיסה היוגית היא שגוי; הנשמה היא הרי נצחית (עקרון החזרתיות המופיע שוב ושוב בתורות ופילוסופיות שונות).הגוף הוא בר חלוף. כשם שהגוף עובר שינוי כך הוא גם חדל מלהתקיים. אך הנשמה, תמיד קיימת וזהו הידע השגוי המוביל לסבל. האבל הוא על מות הגוף, האבל הוא על חידלון בקיום הנשמה כפי שאנו מסוגלים לתפוס אותה.
האמונה שלנו בדרך
פרידריך ניטשה, בספרו 'המדע העליז' כתב את המשפט הכה מעורר התנגדות- אלוהים מת.
כוונתו הייתה כי האדם המציא את אלוהים. מתוך הצורך של האדם להאמין באלוהים.
אמונה נותנת תקווה. תקווה נותנת שקט.
התורות השונות והפילוסופיות השונות תמיד מדברות על האמונה. עד כמה חשובה האמונה. האמונה נותנת לנו תקווה, מסגרת, דרך להבין את העולם. שקט ושלווה.
לאורך מגילת קהלת חוקר ומנסה שלמה המלך להבין את ההשפעה של דבר מסוים והתנהגות מסוימת על האושר של האדם. ובסוף מגיע למסקנה כי הדבר המשמעותי ביותר הוא האמונה באלוהים וההליכה בדרך שהתורה מציעה.
אני בוחרת לקחת את אמירה זו למקום רחב. לא כולנו שומרי מצוות אבל כולנו מחפשים דרך, אחרת לא היינו בדיוק כאן.
אז אם אנו עוסקים בחיפוש דרך. דרך שתיתן לנו משמעות, תכלית ושקט אנו מבינים כי על מנת לעשות כן עלינו ליישם 2 שאלמנטים בדרך זו:
1. ההבנה כי הכל מחזורי- הכל יחלוף.
מקור הסבל הוא אי ההבנה הזו. מקור הסבל הוא אחיזה במציאות הרגעית, אחיזה באשליה כי אנו יודעים ומבינים. אך האמת היא, כי אנו לא יודעים. והידע האמיתי הוא כי הכל בר חלוף.
2. המשתנה החשוב ביותר בכל דרך לא משנה מה היא- היא האמונה בדרך וההליכה בה באופן מתמיד. גם פטנג'לי דיבר על כך בסוטרה 1.12. האמונה נותנת לנו תקווה. ללא תקווה אנו חסרי תכלית.
אני לא חושבת שבכתיבת מילים אלו הקלתי ולו בקצת מצער האובדן של אלו מכם שחשים בו כעת. וזאת אני אומרת מתוך ניסיון אישי.
הימים שבין יום השואה ויום העצמאות אלו הימים הכי עצובים בשנה.
ימים שהלב והתודעה אינה יכולה להכיל את גדול הכאב ואת גדול האובדן.
ברגעים כאלו, בימים כאלו לא נותר לנו אלא לתת חום לליבנו כפי הייתה אומרת ימימה. לדעת כי מותר לכאוב. כי הכאב הוא חלק מאיתנו וכפי שהכל בר חלוף גם הכאב יחלוף ויחזור שוב.
)
💔
