צמדי הניגודים הם החלקים השונים המנוגדים בהוויה שלנו ובמרחב העדין הקיים בינהם.
הטקסט של היוגה סוטרות לפטנג'לי דן בדרך לפתח יכולת ראייה מעודנת, מזוקקת ורחבה על אותם חלקים מנוגדים, על עולם התופעות ועל הפורשה (על החלק הטהור בהוויה שלנו).
על פי הפילוסופיה היוגית אנחנו חיים באשליה- מאיה.
אנחנו חושבים על דברים באופן מסוים או מוגדר, אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה, אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את עצמנו ואת היכולות שלנו.
אנחנו חיים באשליית מגבלת התודעה שלנו. במגבלת התנודות שלנו.
אנחנו יכולים לחוות רק חלק מעולם התופעות.
היוגה מציעה לנו כלי, דרך, לראות את העולם שמעבר למגבלות התודעה שלנו.
לפתח כלי שבו התודעה שלנו נהיית נקייה ורגישה לכל המתרחש מעבר ליכולת התפיסה העכשווית שלנו.
אנחנו נותנים לדברים תווית- חיובית, שלילית, מעט, הרבה, קל, קשה וכו. אבל הקיום הוא הרבה מעבר לדיכוטמיה הקיימת וקיים בהרבה גוונים.
הקיום מתרחש בטווח העדין שבין ההגדרות הללו. פיזי- רוחני, הרפייה- מאמץ, שאיפה- נשיפה.
המציאות הרבה יותר מורכבת משני הקצוות שאנו מגדרים אותה ויתרה מכך, היא בעלת טבע של השתנות בכל רגע נתון כתלות בתנאים השונים המתקיימים בה.
ניתן להשוות את זה במידת מה, אך לא לגמרי ליין ויאנג. ההפכים המתוארים בפילוסופיה הסינית, הבאים להדגים כי בעצם בשני הניגודים קיים גם מן השני.
כלומר, לא קיימת באמת הפרדה אלא שני צמדי הניגודים מהווים את אותו הדבר. בסיסם באותו היסוד.
נראה כי זו גם זה אחת מהאשליות הקיימות.
התפיסה שלנו כי המציאות קבועה וחוסר היכולת שלנו לראות או להבין את ההשתנות הקיימת בכל רגע ורגע. ויתר מכך, ההבנה כי ההשתנות מחייבת אחריה את ההשתנות של החלק הרואה אותה.
והיפה בטקסט הזה בניגוד לטקסטים אחרים הוא המגוון הקיים בדרכים שהטקסט מציע.
כי ניתן לעשות כך או כך או כך או כך .
ויפה עוד יותר שהשכיל פטנג'לי (או זה שכתב את הטקסט…) לכתוב או- בדרך הרצויה לך.
פטנג'לי השכיל לראות את השונות הקיימת באנשים. את הצורך הייחודי ואת הדיוק, של כל אחד ואחת ואת השונות הקיימת בתודעה האנושית. לצד החלקים הדומים בה- האופן שבו התנודות מנהלות את האופן שבו אנו רואים את העולם.
אני אוהבת פשטות.
אוהבת לחפש אמת אחת שנכונה להרבה דברים. בעייני זה מייצג שמה שנאמר הוא אכן מתקיים.
אם אומרים ככה, ואחרים ככה ואחרים אחרת זה מבלבל. זה מייצר חוסר קוהרנטיות. אין אמת ששזורה ומלווה את כל הנאמר.
אם יש אמת אחת, או רעיון שמלווה אותנו ממקורות שונים אזי יש בו רעיון שהוא מן האמת. קל להבין אותו.
גם פטנגלי וגם בבהווגא גיטא מדברים על מאמץ- אביהסה.
בעיינים המערביות שלנו מאמץ= קושי. משהו שמעבר לגבולות היכולת שלנו אך גוזל מאיתנו הרבה אנרגיות.
ואכן גם כך בתרבות המזרחית במידת מה.
הכוונה היא אכן כי מאמץ הוא חתירה מכוונת להשגת תוצאה שהיא מעבר ליכולת הטבעית שלי.
אך בניגוד לעיניים המערביות היא מעוררת בי אנרגיה ולא גוזלת ממני אנרגיה.
יתרה מכך, מאמץ היא עשייה שחורגת מגבולות היכולת שלי. אבל לא כזו שנעשתה בטעות או בחוסר ברירה (צמתי שבוע כי הלכתי לאיבוד במדבר). אלא מתוך כוונה , בחירה ומודעות.
שני אלו בעצם הם חלקים המנוגדים בנו, בקיום שלנו. אנו יכולים להיות באיזון רק על ידי התעלות מעל או איזון בין 2 שניהם.
כדי להגיע למקום הזה של הנינוחות, קצת כמו דאייה של ציפור, עלינו להשקיע מאמץ ולדעת לכוון את עצמנו בכל רגע ורגע.
עלינו לדעת גם מתי להרפות, כפי שהציפור מרפה ועולה על התרמיקה (זרם של אוויר) שנושא אותה.
על פי פטנג'לי- אלו המוזכרים בסעיף 3 יכולים להוביל לעכירות או הצללה של התודעה.
תחשבו כמה הגיון יש בכך; כמה תנודות חוסר השביעות רצון יכולה לייצר. כמה תנודות תחושת האושר או הסבל יכולות לייצר.
הטקסט מציע פתרון- נסו לנקוט גישה של רגשות ניטרליים כלפי גורמים שונים על מנת לא לייצר תנודתיות יתר בתודעה.
יוגה ליציבות פנימית
