את
התנוחה הזו אני מתרגלת כבר שנים, ליתר דיוק כבר 20 שנה. אבל ליד הקיר.
לא צריכה את הקיר פיזית. אבל כן צריכה אותו
בתודעה שלי.
לפני שנתיים נסעתי עם חברה ללילה אצל חברה שגרה ליד הכנרת.
ובערב הגענו לשיחה על כך שאני לא משחררת בתנוחה את הקיר.
חברה שלי שהיא גם מורה ליוגה, אמרה לי יאללה ברור שאת יכולה.
ומאותו רגע כך החלטתי.
ברור שאני יכולה 
קמנו בבוקר- תרגלנו על הדשא.
אחרי תרגול נעים ומתבונן עליתי לפינצ'מאיוראסנה, תנוחת זנב הטווס.
ונפלתי.
והייתי מאושרת!!!
למה? כי זה היה הפחד הכי גדול שלי.
שאפול.
אז אכן נפלתי.
וזה לא היה כזה נורא.
כי רק כשאצא שמאיזור הנוחות שלי דברים באמת יזוזו ומשם אוכל להתקדם.
מאז המשכתי במסע שלי עם התנוחה הזו.
אני מתרגלת אותה הרבה, נהנית ממנה, מבינה אותה.
שוהה בה ללא קושי.
לא נוגעת בקיר אבל ממשיכה להתמודד עם המכשול שלי- הפחד.
